הסרט הוא דוקומנטרי - מה זה אומר?
סרט דוקומנטרי משתמש בחומרים שקיימים במציאות שמחוץ לו, כלומר קיימים מראש ולא נוצרו במיוחד עבור הסרט - בניגוד לסרט עלילתי, שנקרא לו ליתר דיוק "בדיוני", ובו נוצרים חומרים במיוחד עבור הסרט.
כלומר, בסרט דוקומנטרי לא נבנה אתרי צילום, נכתוב תסריט מדויק ונביים שחקנים שיאמרו דיאלוגים כתובים, אלא נצלם במקומות בהם התרחש/מתרחש הסיפור, נראיין את האנשים שלהם עצמם קרה הסיפור או שהם מכירים את הנושא, נלך בעקבות האירועים או נספר עליהם בדיעבד.
אפשר להיעזר במונחים "בּימוּי" ו"בּיוּם": בימוי הוא אופן השימוש באמצעי המבע הקולנועיים, כלומר הבחירות שנעשות לגבי השימוש במצלמה, בפסקול, בכלי העריכה; בּיוּם משמעותו יצירה והכוונה של התרחשות, של סצנה. בסרט עלילתי-בדיוני יש גם בימוי וגם בּיוּם. בסרט דוקומנטרי יש רק בימוי.
עם כל זאת יש לציין שכיום ההבדלים אינם כה מובהקים. יכולה להיות התערבות גדולה של הבמאי בסרט דוקומנטרי, כולל רמה מסוימת של "תִסרוּט", ולעומת זאת שימוש בחומרים ובמאפיינים דוקומנטריים בתוך סרט עלילתי.
דיון לאחר חלק שלישי: בסיום הצפייה
* בחלק זה עומדת במרכז הדאגה לגבי דור ההמשך. במה מדובר? מה הפתרון שמוצע? כיצד זה מתבצע? [שיחה משותפת פתוחה, הוותיקים מציעים לצעירים הצעה בקווים כלליים כדי שהצעירים יחליטו בעצמם האם לקבלה ואיך הם רוצים לבצעה.]
* אחד האירועים האחרונים בסרט הוא שיפוץ הבית של שרלוט. מה בדיוק קורה שם? מה אנחנו לומדים מזה על סמר? מדוע לדעתכם הבמאי מכניס את הסיפור הזה בנקודה הזאת, בחלק האחרון של הסרט?
* בחלק זה אנחנו מגלים שהניסוי של בני הצליח! איך הבמאי ממחיש את זה? [ערימת הארגזים היותר גבוהה] מה אפשר להסיק מהאופן שבו השתלשלו אירועי הניסוי, מקבלת ההחלטה ועד התוצאה?
* עונת הגדיד השנייה (בסרט) מסתיימת ביבול גדול ומשובח. איך אנשי הקיבוץ מגיבים לזה? איך נראית היציאה מהמשבר?
בסרט "כולם צ'יף" (במאי: אמיר הר-גיל; 2024; ישראל; לצפייה: הוטVOD) חוזר הבמאי אמיר הר-גיל לקיבוץ סמר בערבה, שהיה ממקימיו לפני כ-40 שנה. הוא בוחן את האידיאולוגיה שעמדה ביסוד הקמת הקיבוץ - דגם ייחודי שכפי שנאמר בסרט, באופן מפתיע הצליח לשרוד בעוד קיבוצים אחרים פירקו את המסגרת המשותפת או התפרקו לחלוטין. לצד זאת הוא בוחן את התהליך האישי שלו, החלום שהוביל אותו להצטרף להקמת הקיבוץ והאכזבות שגרמו לו לעזוב. עלילת הסרט מלווה את הקיבוץ במשך כשנתיים, על מאבקי הקיום, ההתלבטויות, ההצלחות, השמחות, הכשלונות והקשיים. הסרט אמנם מספר סיפור ייחודי, אך דרכו משתקפות התהיות הקיומיות של כולנו: איך ראוי לחיות, מה גורם לנו אושר, ואיך ניתן לגשר בין חלום למציאות. הוא מתאים לנוער בוגר יחסית, מגיל כיתה ט' ומעלה.
יתרונות
הסרט מרתק ומעורר מחשבה. הוא מעלה שאלות ומעשיר את הידע לגבי אפשרויות ליצירת מסגרת חיים חברתית, כמו גם למציאת כיוון ובניית חיים אישיים. מונחים כמו "סוציאליזם", "אנרכיזם", "קפיטליזם", "קולקטיב", ובאופן ספציפי יותר רעיון הקיבוץ הישראלי ואורח החיים בישראל בכלל, מקבלים פנים יומיומיים ומוחשיים. האופן בו הבמאי משתף אותנו בלבטיו האישיים בצירוף לאופן בו הוא חושף את הדמויות בסרט וגורם לנו להכירן מקרוב, להזדהות עם מאבקיהן וללוות אותן בקשייהן, יוצרים חוויה אנושית שיוצקת גם רגש לשיח האידיאולוגי.
אתגרים והצעות לפתרונם
הצפייה אינה יכולה לבוא בחלל ריק. היא מתאימה במיוחד לשילוב בתכנית לימודים או בתכנית חינוכית שעוסקת במונחים שהזכרתי לעיל, ו/או בחזון ואידיאולוגיה באופן כללי, ו/או בחברה הישראלית, ו/או בבחירות חיים אישיות. כמו כן, אני מציעה במהלך השיח להלן מקומות בהם כדאי לעצור, להבהיר ולשוחח מעט לפני שממשיכים. הסיפור מורכב ודורש לעתים הבהרות.
תימות מרכזיות של השיח המוצע
יחיד וחברה, חברה וכלכלה, שותפות, חופש, חזון, חלום ומציאות.
הערה חשובה
היצע השאלות שלהלן הוא גדול. כמובן שאין כוונה להשתמש בכולן (אלא אם מחלקים אותן ליותר משיחה אחת). ניתן לבחור חלקים ו/או שאלות על פי רצונכם. במקרה של סרט זה אפשר לבחור חוט מסוים שאחריו רוצים לעקוב, למשל: האידיאולוגיה הספציפית של הקיבוץ / המשבר שעובר הקיבוץ וההיחלצות ממנו / התהליך האישי של אמיר / ועוד.
התייחסו להיצע השאלות כאל תפריט שאתם בוחרים מתוכו את הארוחה הספציפית שלכם על פי העדפותיכם וטעמכם! כמו כן, אם תקליקו על המושגים המסומנים בקו, תגיעו למילון מושגים.
דיון לאחר חלק שני: עצירה בדקה 56
* מהי האווירה בקיבוץ בעקבות המשבר הכלכלי? מדוע וכיצד נוצר קשר בין המצב הכלכלי לחברתי?
* מוסא אומר: "ההצלחה שלנו היא זרע הפורענות" - לְמה הוא מתכוון? מה היא הפורענות ולָמה ההצלחה גרמה לה? [בתחילת הדרך החיים היו קשים ונשארו רק אנשים מחויבים אידיאולוגית; כשהקיבוץ התחיל לשגשג והחיים נעשו נוחים יותר התחילו להגיע "טרמפיסטים".] מה אפשר ללמוד מזה?
* בעונת גידול התמרים השנייה נכנסת לסיפור "השיטה של בני". לְמה הכוונה? [יש צורך לדלל את סנסני התמרים כדי להגדיל את התפוקה והאיכות של הפרי, ולבני יש שיטה משלו כיצד לעשות זאת.] איך צוות המטע מתייחס להצעה, מהי הדילמה, איזו החלטה מתקבלת? מדוע לדעתכם? (נירית אומרת ש"מגיע לבני" - איך זה משקף את היחסים בתוך הצוות ובתוך הקיבוץ?)
* הבמאי מתמקד בכמה דמויות ספיציפיות, למשל נוגה, יובל, בני. שמתם לב למישהו מהם? מה מאפיין אותו/אותה? איך הוא/היא מרגישים בקיבוץ? איך הם מגיבים למשבר שקורה? מה כל אחד מהם מייצג בתוך האמירה של הסרט כולו?
* איילת: "אנחנו האנשים של סמר קשורים אחד לשני בידיים וברגליים, וכל אחד שזז, זה כואב למישהו אחר, או שמישהו אחר מרגיש את זה. גם אם כאילו אנחנו כל אחד לנפשו ובוחר ומאפשר, יש לנו תלות חברתית, כלכלית, אישית. וצריך להכיר בזה - גם בכוח שזה נותן, גם בכאב שזה יוצר". לְמה מתכוונת איילת במשל שלה? איך אתם מבינים את זה? מה אתם חושבים על האמירה הזו? (נשים לב שעל רקע דברי איילת, אנחנו רואים ילדים קופצים על טרמפולינה ומתווכחים על מקום - איך זה מתחבר? מדוע הבמאי חיבר כך בין הפסקול לתמונה?)
דיון לאחר חלק ראשון: עצירה בדקה 37
* ראשית, בואו נבין מהי האידיאולוגיה של קיבוץ סמר; נבחן ביחד כמה ציטוטים מתוך הסרט:
- "הכלל הראשון הוא שאין כלל."
- "אם כל אחד עושה מה שטוב לו אז זה גם טוב לקהילה."
- "נותנים לחבר מכסימום חופש בתקווה שזה ייתן לו אחריות ושמחה ותחושה שזה שלו."
- "בקיבוצים אחרים זה תמיד היה קודם הקולקטיב ואחרי זה הצרכים של הפרט. בסמר הפכו את זה על הראש - הפרט לפני הקולקטיב."
- "שיתוף של שונים."
- "כולם צ'יף."
* איך מוגשמת האידיאולוגיה באופן מעשי? איך מתנהלת העבודה במטע? איך מתנהל הקיבוץ? איך מוציאים כסף?
* שיאי הסרט הם עונות הגדיד (שתיים שמופיעות בסרט). מה זה גדיד? מה המשמעות שלו לקיבוץ? מה יחס החברים לגדיד? מה מאפיין את החוויה של העונה הספציפית הזו? (דיגי אומר שהוא "חי מגדיד לגדיד" - איך אתם מבינים את האמירה שלו?)
* כשאמיר הבמאי מתאר בקריינות את אופי הקבוצה בתחילת דרכה, הוא אומר: "בגלל גילנו הצעיר ראינו הכל בשחור-לבן ולא היינו מוכנים להתגמש בשום דבר" וגם "משמעות החופש הייתה שלא היו חוקים וגבולות שישמרו עלינו אחד מפני השני". איזו חוויה חברתית הוא מתאר? האם אתם מכירים את התופעות הללו גם מהחוויות החברתיות שלכם? איך אפשר לדעתכם להתמודד איתן?
* מה היה חלום "פונדק הריחות" של אמיר? מה עלה בגורלו? מה הוא למד מזה על התובנות שהיו חסרות בתחילת הדרך? ["לא הבנו שאי אפשר לחלום לבד".]
* מהו המשבר שפוקד את הקיבוץ? מה קורה בגדיד הראשון ומה המשמעויות של זה? מהי הדילמה שנובעת ממשבר הגדיד הראשון? מה זה דורש מהחברים? איך זה משפיע על היחסים בין חברי הקיבוץ?
מול המשבר יש שתי גישות (לפחות...): הגישה של בני, והגישה של אשתו של מוסא - גישת הסנקציות מול גישת ההכלה. מה אומרת כל גישה? האם יש לכם דעה בוויכוח?
לאיזו החלטה מגיעים? באיזה תהליך? ("משאל עם")
דגנית מגדירה את המטרה: "להבין שהקופה היא לא פתוחה - היא משותפת". מה ההבדל? איך זה מתחבר לאידיאולוגיית החופש האישי של הקיבוץ? מה דעתכם, האם יש כאן הפרה או חיזוק של החופש?
שאלות כלליות ומסכמות לשיחה על הסרט כולו
* בסרט משולבים צילומי ארכיון מסרט שנעשה על קיבוץ סמר בתחילת דרכו. מה מאפיין את מראה הקיבוץ אז לעומת היום? מה הרושם שנוצר מכל אחד מהתיעודים, אז והיום? מה זה מראה לנו לגבי הדרך שעשה הקיבוץ?
* במהלך הסרט יש סיקוונסים רבים של בילויי פנאי (אקרובטיקה, מוזיקה, שחייה בבריכה, ריקוד, נמנום...) לצד סיקוונסים של עבודה, בעיקר במטע. לעתים הם גם משולבים ביחד. מדוע בחר הבמאי לערוך כך את הסרט? מה הוא רוצה לומר? [השילוב של חופש ועבודה]
* בקיבוץ מפוזרות הרבה מאד יצירות אמנות, ואנחנו רואים הרבה סצנות של אנשים יוצרים. מה המקום של אמנות בחיי החברים? כיצד זה מתחבר לאידיאולוגיה? האם למונחים "יצירה" ו"יצירתיות" יש משמעויות נוספות בחיי הקיבוץ?
* חברי הקיבוץ שואפים להסתמך על עבודה עצמית + עזרה ממתנדבים, ללא שכירים ועובדים זרים. האם אתם מבינים מדוע? מה אתם חושבים על כך?
* מה תורמת הקריינות של אמיר לסרט? איזה תהליך משרטטת הקריינות, תוך כדי הבחינה המחודשת שלו את עצמו בסמר? [מדוע הצטרף, מדוע עזב, ומה הוא מבין היום שלא הבין אז] מה אתם חושבים, האם יש דברים שאפשר להבין רק במבט לאחור? או שאפשר לעשות אחרת בזמן אמת?
* אמיר מספר את סיפורו עם סמר במבט לאחור, ובסרט רואים את חייו של בנו רועי בסמר כעת. האם הסיפורים של שניהם דומים? שונים? בְּמה? מדוע הם מובאים זה לצד זה?
* לאורך הסרט יש כמה סצנות של תקלות קטנות: לא מוצאים את המפתח לטרקטור, מכונת הכביסה מתקלקלת, מכונת הגדיד מתקלקלת, מסור נעלם... מדוע לדעתכם הבמאי מתעכב על הסצנות הקטנות האלה?
* מה אנחנו לומדים מהסיפור של סמר על התנהלות מול משבר? מה אפשר ללמוד על דרך החיוב ומה על דרך השלילה?
* בסיום הסרט אומר אמיר: "אין מקום דומה לסמר בכל העולם. [...] הם הצליחו במקום שבו הרבה קומונות נכשלו, לשמר את השילוב המדהים בין שותפות לחופש. [...] למצוא איזון עדין בין הפרט לכלל, ולחיות בשלום עם אחרים שמצפונם והתנהגותם שונים משלי. הם בחרו להחליף את המנגנוונים של משטור, פיקוח וכללים מגבילים בתרגול יומיומי של עבודה אישית ומוסר פנימי." מה אתם חושבים על זה?
* מה מספרות כתוביות הסיום של הסרט? מה הרגשתם וחשבתם כשקראתם אותן?
* רק בסוף הסרט, תוך כדי הקרדיטים בסיום, אנחנו מבינים מדוע כותרת הסרט עוצבה כפתק בתוך בקבוק. אז מדוע?
הפעלות
(מוצעות בלשון רבים אך הכוונה היא למשימות אישיות או בקבוצות קטנות)
* נחשוב איך היינו מגיבים למצוקה הכלכלית שהקיבוץ נקלע אליה אחרי הגדיד הראשון. מה היינו מציעים לעשות? מוזמנים לנסח ולכתוב הצעה על פלקט לצורך משאל העם.
* נתכנן ו/או נבצע יצירות אמנות שהיינו מקימים בקיבוץ ושיבטאו את רוחו.
* האם יש לנו רעיונות ליוזמות אחרות שיועילו לחיי הקיבוץ (באופן פיזי או רעיוני-עקרוני)? נכתוב את ההצעה שלנו ונציג אותה בפני הקבוצה.
* הסרט מציע חזון חברתי, כיצד חברה צריכה להתנהל. מהם החזונות שלנו? באיזו חברה היינו רוצים לחיות? נכתוב מגילת עקרונות לחברה הנשאפת שלנו.
הזדמנויות ללמידה
(אפשר לחפש חומר רקע לפי נקודות אלה תוך כדי שיחה או בנפרד)
* נלמד עוד על סמר ועל סביבתו: היכן נמצא הקיבוץ? מה מאפיין את הערבה, האזור בו הוא נמצא?
* נלמד מה אומרים המונחים "קולקטיב", "סוציאליזם", "אנרכיזם", "קפיטליזם".
* נלמד על תולדות התנועה הקיבוצית בישראל, סוגי קיבוצים, תהליך ההפרטה של הקיבוצים והמצב היום - כמה קיבוצים שיתופיים עוד יש, אילו דגמים אחרים צמחו בעקבות ההפרטה.
מובאות להשראה עבור ההפעלה האחרונה
מתוך הסיפור "לטאה" מאת עמוס קינן
(למיטיבי לכת...)
"כאשר נהיה גדולים, חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה.
בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות. מי שאוהב לעשות נעלים, יעשה נעלים. מי שאוהב לנגן בכינור, ינגן בכינור.
בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם. אי אפשר שלא יאהבו, כי איך יכול אדם העושה רק מה שהוא אוהב, לא לאהוב.
בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים. וגם מי שימות זקן לא ימות ערירי וגלמוד ומר נפש. הזקנים יסתלקו מן העולם בחיוך של תינוק.
אנחנו נגור בבתים קטנים, חבויים בצלעות הגבעות ובתוך מדרונות מסולעים וגם על ראשי ההרים. ובכל לילה אנחנו נמות ובכל בוקר אנחנו ניוולד. ולא יכאב להיוולד. זה דווקא יהיה נעים, להיוולד. וגם לנשים לא יכאב כאשר הן יולדות, והן לא תלדנה בעצב.
ואנחנו נבטל את עשרת הדיברות, ובמקומן תהיה רק דיברה אחת, לחיות. ואנחנו נבטל גם את התענוגות, כי מי צריך תענוגות במקום שבו יש חיים.
והדבר היחידי שאנחנו נמשיך לשנוא ולשנוא בכל הלב, זה את כל מה שהיה. בכל בוקר, כאשר ניוולד, נשנא את כל מה שהיה, ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר."
חזון הרצל על פי ספרו "אלטנוילנד" - "ארץ ישנה חדשה", 1902
(כפי שסיכם פרופ' שלמה אבינרי)
"ב'אלטנוילנד' שוררת כלכלה מעורבת, הקרובה מאוד ליסודות מדינת הרווחה של אמצע המאה העשרים: הקרקע, המכרות, אוצרות הטבע ומפעלי החשמל (שהם מרכזיים לפיתוח הארץ) הם בידי החברה; הייצור התעשייתי הוא בחלקו קואופרטיבי [משותף]; החקלאות שיתופית; המסחר הקמעוני בידיים פרטיות. [...] חברה שבה יש חינוך חובה חינם לבנים ולבנות עד גיל 18; יש בה ביטוח רפואי וביטוח סיעודי לכל בני החברה; מתקיימים בה בתי אבות לכול. כיוון ש'אלטנוילנד' מוקמת באמצעות הסכמים בין–לאומיים, אין לה למעשה צורך בצבא, ולכן אין בה שירות צבאי חובה, אבל יש בה שירות לאומי: כל האזרחים, בנים ובנות, מצטרפים בהגיעם לגיל 18 לשירות לאומי אזרחי, שבו הם משמשים עובדי הוראה, אחיות וסניטרים בבתי חולים, עובדי סיעוד בבתי אבות וכיו"ב. בדרך זו מתממשת, לפי הרצל, הסולידריות החברתית הבסיסית, כאשר כל אחד מבני החברה מחזיר לחברה את מה שהשקיעה בחינוכו עד כה ואת מה שהיא עוד עתידה להעניק לו כאשר יהיה בעצמו נזקק לסעד ולסיוע. בלשוננו ניתן לומר כי ב'אלטנוילנד' אין פיליפיניות: עבודת הסיעוד, שהיא ביסודו של דבר לא נעימה ולא נוחה, נעשית על בסיס של הקצאה שוויונית - של שנתיים - שכל אחד מבני החברה ובנותיה תורם לה את חלקו."